סאלומה הייתה בתה של הרודיה ובתו החורגת של הורדוס אנטיפס מלך היהודים. ממנו ביקשה את ראשו של יוחנן המטביל ואף קיבלה אותו, לאחר שרקדה בפניו את ריקוד "שבעת הצעיפים" המפתה. המחזה המקוריסאלומה נכתב על ידי אוסקר ויילד בצרפתית ב-1891, בעת ששהה בפריז, שם הושפע מאד מהזרם הסימבוליסטי בספרות ובאמנות, ורק לאחר מכן תורגם לאנגלית. החזרות להעלאת המחזה בלונדון החלו ב-1892, אך הוא נפסל בגלל הצנזורה בגלל התקנה על שם לורד צ'מברליין שאסרה להעלות על הבמה דמויות תנכיות (כולל מהברית החדשה. רק ב-1931, עם ביטול האיסור של צ'מברליין, המחזה הוצג לראשונה בלונדון בפומבי. עד אז הוצג באנגליה רק בהצגות פרטיות.

ב-1893 המחזה ראה אור בצרפתית וב-1894 באנגלית, כשהגרסה האנגלית מלווה באיורים של בירדסלי (Aubrey Beardsley), שאח"כ השפיעו על סגנון האר-נובו הצרפתי. ב-1896, בזמן שוויילד כבר היה בבית סוהר, המחזה הועלה בקומדי פאריזיאן בפריז. ריכרד שטראוס ראה את המחזה בברלין, ב-1902, בתיאטרון הקטן של ריינהארדט, וכתב את האופרה סאלומה על-פי התרגום לגרמנית של המחזה. האופרה עלתה לראשונה על הבמה בדרזדן, ב-1905.

הסצנה של סאלומה ויוחנן המטביל מופיעה לאורך תולדות האמנות, אך בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 הדמות של סאלומה הפכה להיות מאד אופנתית ופופולרית. ד"ר רות מרקוס מראה בהרצאתה כיצד סאלומה הפכה למייצגת את הדימוי האמביוולנטי של ה"פאם פאטאל" - ארכיטיפ של אישה המאיימת על הגבר ומושכת אותו בעת ובעונה אחת. אישה יפה, ארוטית ויצרית, שכוח המשיכה שלה משתק את כוחו של הגבר, פוגע בכישוריו, כישרונו, ואפילו בחייו. דימוי זה מופיע במהלך ההיסטוריה בדמות נשים שונות שמקורן בתנ"ך, במיתולוגיה, ובספרות, והוא בלט במיוחד במאה ה-19 ותחילת המאה העשרים ובא לידי ביטוי באמנות, בספרות ובשירה, בתיאטרון ובאופרה, ובהמשך אף בקולנוע.

מרקוס מראה כיצד דימוי סאלומה מיוצג באמנות בשלהי המאה ה-19 על ידי דמות בתולית, חושנית, אך פתיינית והופכת בתחילת המאה העשרים לפאם פאטאל בוטה, אכזרית מינית ומאיימת, בין היתר בהשפעת מאלרמה, פלובר ואוסקר ויילד, ובמיוחד בהשפעת האיורים של בירדסלי למחזה של ויילד.

מרקוס מסבירה את האמביוולנטיות של דימוי הפאם פאטאל על רקע הפחד נורא במאה ה-19 ממחלות מין, בעיקר ממחלת העגבת (סיפיליס), ובו בזמן את העיסוק האובססיבי של הרופאים בצורך ביחסי מין מספקים, תפקיד אשר בסטנדרטים הכפולים של אותה תקופה לא ניתן לנשים החוקיות אלא למאהבות ולזונות, שהיו עלולות להדביק במחלות המין. כיצד מיישבים את הסתירה בין סיפוק מיני הכרחי לבין סכנת המוות? בין המשיכה והתאווה מול הפחד והרתיעה? למעשה לא מיישבים אותה. יחס דו-ערכי זה מתבטא בדמותה של ה"פאם פאטאל".

סיבה נוספת מדוע דימוי ה"פאם פאטאל" מעסיק כל כך את היצירה הגברית במפנה המאה העשרים: עם הזמן היא משנה את פניה והופכת להיות שווה יותר ויותר לגבר, מבחינת התנהגותה ויכולותיה, ובכך מייצגת את תחילת תהליך שחרור האישה ומאיימת על אובדן ההגמוניה הגברית. וכך את דימוי סאלומה מחליפה "האישה החדשה" בדמות לה גארסון ועוד.

- נכתב ע"י ד"ר רות מרקוס