מאת: צופיה דקל כספי

הדס לוי, בוגרת המחלקה לאמנות באקדמיה בצלאל בירושלים (1999-1995), היא אמנית החוקרת את המצב האנושי הפרטי ואת היחסים בין הפרט לסביבה בדמויות שהיא מציירת, נשים ברובן.

הדיוקן העצמי שלפנינו שייך לסדרה של דיוקנאות משפחה שיצרה במהלך השנים, אשר נמזגים אליו נדבכים ביוגרפים אישיים. בדיוקנה החזיתי לוי מבקשת ללכוד את נוכחותו של אביה באמצעות פריטים השייכים לו, כמו חולצה ועניבה, שאותם היא עוטה על עצמה. עקבות הזיכרון נכרכים בנוכחות האחרת, הגברית, שדרכה היא חווה מעין מטמורפוזה. לוי יוצאת אל דיוקנה המשתקף במראה וממהרת להתכנס אל תוך עצמה. העימות אינו בהכרח משפחתי, בין בת לאב, אלא מרמז גם על לבטים מגדריים, מעין השתעשעות במחשבה "אילו הייתי גבר..."

לוי מחפשת אחר מכנה משותף, היסטורי ועכשווי, שמהולים בו אינספור עימותים אישיים במעגל הפרטי, הקרוב והרחוק, המעידים הן עליה והן על האחר. למרות הדרמה המתחוללת לנגד עיני הצופה, האניגמה בעינה עומדת. הדיוקן נחשף חלקית, חצי פנים מחוקות, כולל הפה והשיער הסתור. חולצת התכלת הגברית תלויה על גווה הצנום שאינו ממלא את כסותו, והצבעוניות הקרה נעשית מסוגננת בשילוב עניבה אדומה וכחולה, החוזרת על עצמה במריחה חופשית של הצבע האדום במרכז הפנים. הטשטוש והמחיקה מייצרים תחושה קשה המעידה על איפוק או קיפאון.