מבנה מוזיאון אילנה גור – יפו העתיקה

את מבנה מוזיאון אילנה גור לא ניתן לפספס. הוא נישא על גבעה ביפו העתיקה ומהווה פנינה אדריכלית ויצירת אמנות בפני עצמה על רקע נופה הייחודי של ארץ ישראל. במהלך הסיור בו, המבקרים יוצאים למסע מרתק שמתחיל במאה השמונה עשרה. המבנה הוקם כבית היהודי הראשון מחוץ לחומות יפו בשנת 1742, על ידי הגביר יעקב זונאנה, שכיהן כראש “ועד פקידי קושטא” בקונסטנטינופול ודאג לשלם את חובותיה הכספיים של הקהילה היהודית. שימושו המקורי של המבנה היה כחאן לעולי רגל אשר הגיעו דרך הים ועצרו במקום מספר ימים לפני שהמשיכו בדרכם לירושלים.

למבנה שלוש קומות. קירותיו המאסיביים תואמים לאדריכלות האופיינית של התקופה, ויתרה מכך, מתאימים לפונקציה שלשמה הוא נועד. מעבר להיותו תחנת ביניים עבור העולים הוא שימש גם כמקלט מפני שודדים שהסתובבו מחוץ לחומות העיר העתיקה. בקומה הראשונה נמצא אטריום מרכזי שבו שיכנו את בעלי החיים והבהמות. משני צידי האטריום ישנם פתחים בצורת קשתות המובילים לשני חללים מאורכים, בהם המתארחים סעדו. הקומה שמעל שימשה ללינה ובה גם פטיו מרכזי המאפשר כניסה ויציאה אל המרפסת דרך מספר חללים.

במחצית השנייה של המאה ה – 19 שימש המבנה כבית חרושת לייצור סבונים ותמרוקים על בסיס שמן זית. ענף יצוא זה שימש באותם הימים כענף יצוא פופולארי בארץ ישראל ולפיכך, המקומיים נאלצו לעיתים לייבא זיתים מסוריה בשל מחסור בחומר גלם טבעי זה. בשנות ה-50 מבנה המוזיאון שימש למגורים בתנאי תברואה קשים, ללא אספקה סדירה של חשמל ומים לעולים יהודים מארצות הבלקן ששוכנו ביפו העתיקה. משנת 1949 שימש המבנה בחלקו גם כבית כנסת לקהילת יהודי לוב.

בשנות השבעים יפו העתיקה משכה אליה אמנים רבים שהחליטו להשתכן באזור ולפתוח בו גלריות קטנות וייחודיות. גם אילנה גור הגיעה לאזור, ובשנת 1983 רכשה חלק קטן מהמבנה העתיק שישמש אותה בעת ההיא כדירה פרטית הצופה לים התיכון. בתחילת שנות ה – 90 החליטה גור לפתוח מוזיאון בישראל  שבו תוכל להציג את יצירותיה ואת אוסף האמנות העצום אשר באמתחתה. בהמשך, היא רכשה את שאר המבנה מבלי שהיא יודעת מה הוא טומן בחובו. היא החלה מיד בעבודות השחזור האינטנסיביות שארכו כשלוש שנים, שבמהלכן התגלו ממצאים מרתקים שהצביעו על גלגוליו ההיסטוריים של המבנה.

שחזור מבנה מוזיאון אילנה גור – יפו העתיקה

בתחילת שנות ה – 90 החליטה אילנה גור לפתוח מוזיאון פרטי בישראל שבו תוכל להציג את יצירותיה ואת אוסף האמנות העצום אשר באמתחתה. היא אמנם חייתה כארבעים שנה בניו יורק אך בשל זיקתה לארץ ישראל מיקום המוזיאון היה אך טבעי עבורה. לפיכך, רכשה גור את המבנה מבלי לדעת על הסודות המרתקים שהוא טומן בחובו. היא החלה בעבודות השחזור והשיפוץ שארכו כשלוש שנים תוך שמירה אדוקה של סגנונו העתיק של הבית. המבנה היה נטוש עזוב ומוזנח, ואף היה צורך לקדוח חור בקיר על מנת להיכנס פנימה בפעם הראשונה בגלל שלא הייתה דלת כניסה. משנסתיימו העבודות המפרכות, נפתח המבנה כמוזיאון פרטי בשנת 1995.

במהלך הביקור במוזיאון המבקרים יכולים להיווכח בעצמם ולמצוא אזורים ששוחזרו וכאלו שנשתמרו. כך לדוגמה, מאחר שלא היה ריצוף הולם בחלל הכניסה של המוזיאון, אילנה גור יצאה בחיפוש אחר אריחים אותנטיים שתואמים לאופיו הכללי של המבנה. היא מצאה במיסיון בבית לחם ריצוף דומה מהתקופה שבה נבנה הבית, והציעה לבעליו ריצוף חדש בתמורה לרצפות הישנות כדי שתוכל להרכיבן במוזיאון המתהווה. חלק מהפתחים בתוך המבנה מתהדרים בקשתות אותנטיות שנותרו כשהיו וחוזקו באמצעות תוספות חדשות וחלקם נעשו מחדש באותה הטכניקה האדריכלית.

ממצאים הסטוריים

מפעל תמרוקים

במהלך שיפוץ המבנה נתגלו בו ממצאים מרתקים המהווים תיעוד היסטורי לגלגוליו השונים ולפונקציות שהוא שימש בעבר. חדרים נסתרים, פתחים וקירות לבנים חבויים התגלו בזו אחר זו ככל שאילנה גור ביקשה לחקור ולהתעמק ברמזים שהמבנה זימן לה. אחת התגליות במבנה הינה תנור אבן עתיק שנמצא בקומת המרתף, בה שוכנת היום חנות מוזיאון אילנה גור המהווה שריד אותנטי לתהליך הייצור הממושך של מפעל הסבונים והתמרוקים שנרקחו במבנה העתיק על בסיס שמן זית ארץ ישראלי. פתח הארובה של התנור הגדול נתגלה במהלך שיפוץ המבנה בשעה שאחד מהפועלים מעד פנימה. בדרך זו נחשפה קומת המרתף החבויה שנאטמה לפני שנים רבות על ידי המשפחה שהפעילה אותו. אילנה גור החליטה להשאירו כפי שהיה במצבו המקורי ועתה, המבקרים יכולים לדמיין לעצמם את פעילותו של המפעל עת הארובה הפיצה ריחות מוצרי הקוסמטיקה.

חשיפת תקרות

בשנת 2010 חלקים של מלט החלו להתפורר מהתקרה שבחדר הפיסול וכחלק מתחזוקו המוקפד של המוזיאון, אילנה גור מיהרה לתקן ולבחון מה מסתתר מאחורי אותו מלט. במהלך עבודות התיקון נחשפה במלוא הדרה תקרה ייחודית מהמבנה המקורי שנבנה במאה ה – 18. התקרה הדקורטיבית שנראית כמו אריג תחרה נעשתה בשיטה הנקראת “טכניקת כוורת”. היא מורכבת עשרות אמפורות (כדי חרס) שנשתלו בתוך המלט על- מנת לתמוך במשקל התקרה המסיבי ולבודד את המבנה מפני חום וקור. חיפושים דקדקניים אחר התקרה המרהיבה במקומות נוספים במבנה ארכו חודשים ארוכים ונעשו באמצעות כלי עבודה מיוחדים המיועדים לפרויקטים ארכיאולוגים כגון אזמל קטן ומברשות. בסופו של דבר אכן נמצאה תקרת אמפורות נוספת במבנה באזור המטבח. בתקופה שתקרה מסוג זה נעשתה היא למעשה שימשה בתפקיד פונקציונאלי ואילו כיום המבקרים יכולים ליהנות ממנה כמוטיב דקורטיבי, כשהיא מעניקה לחלל תחושת קלילות ייחודית. אמפורות רבות נמצאו בנמל יפו הישן השוכן למרגלות המוזיאון, אשר מצביעות על מקורה של התקרה.